נחמה פוחצ'בסקי – סופרת,ראשון לציון
"רומן ארץ ישראלי..."
נולדה ב - 1869,ברסט,ליטא,נפטרה ב- 1934
נפ"ש - כינויה הספרותי של נחמה פוחצ'בסקי, כינוי המבוסס על ראשי תיבות שם נעוריה - נחמה פיינשטיין.
נחמה פוחצ'בסקי אשת אשכולות משכילה,חברה פעילה בתנועת "חיבת ציון", שנודעה בתקופת נעוריה באהבתה הרבה לא"י ולשפה העברית-התכתבה עם יל"ג, הסופר העברי הנערץ עליה והושפעה מכתביו.
בשנת-1889 נישאה ליחיאל מיכל פוחצ'בסקי, אחד מששת המדריכים החקלאיים שנשלחו לארץ ישראל בידי הברון בנימין רוטשילד, עלתה אתו ארצה והתיישבה בראשון לציון.
מעבר להיותה אשת משפחה מסורה ואיכרה חרוצה, טיפלה במשק בעלי החיים בחצרה, הקדישה נחמה את כל מרצה הפנוי לפעילות ציבורית ענפה למען הקהילה שבמרכזה מאבק על שוויון זכויות לנשים בא"י. במאבקה על רעיונותיה- מילאה נחמה עשרות תפקידים ציבוריים ואף נבחרה לשמש כראש ועד המושבה.
את רוב מרצה וזמנה הפנוי הקדישה נחמה לנושא הנחלת הלשון העברית. בית פוחצ'בסקי היה אחד הבתים הראשונים בו הונהג הדיבור בשפה העברית בלבד. בית זה שימש - מרכז תרבותי לצעירי המושבה ומקום מפגש לסופרים עבריים.
נחמה שהרבתה לכתוב את הגיגיה ואת רעיונותיה שעסקו גם במאבק על רווחתן של נשות העלייה מתימן, הייתה בין הנשים הראשונות בישוב העברי שהעזה להוציא לאור ולפרסם את כתביה באותה תקופה לא קלה. חלק ממאמריה – שנשמרו בגנזך המשפחה, ראה אור רק בימים אלה, כשבעים שנה לאחר מותה.
אכן, נחמה פוחצ'בסקי הצמיחה בעירנו ראשון לציון לא רק צאצאים רבים ומוכשרים, אלא גם את יבול רעיונותיה שהתבטאו ברשימותיה, במאמריה ובסיפוריה, שראו אור, חלקם בביטאוני אותה תקופה ותרמו לקהילה המתיישבים בא"י, במיוחד לנשים.
ספריה של נחמה פוחצבסקי:
"בכפר ובעבודה"
אוסף מאמריה ורשמותיה על הווי החיים בארץ.
"ביהודה החדשה"
ספר שבו קובצו סיפורים קצרים פרי עטה. סיפורים השופכים אור על מצבן של נשים בארץ ישראל בימי העלייה הראשונה, במיוחד על נשים תימניות.
"במדרון"
רומן ארץ ישראלי ראשון שנכתב בין השנים 1925-1930, אשר יצא לאור רק עתה, כעבור יותר מ- 70 שנה ע"י בני צאצאיה- בני משפחתה. בספר זה מתארת נחמה את תקופת העלייה הראשונה בצבעוניות חריפה, כלחימה על הבלתי אפשרי וכמסכת של מאבקים, כשלונות, מיתות, אכזבות ורגשות אשם. חיי הציבור כולו, נראים בכתביה כחיים על לועו של הר געש.
הרומן במדרון נפתח במשבר - מחלת העצבים של פשה זלצברג ושאיפת בעלה חיים לשלחה לסנטוריום בחו"ל. חיי הזוג ספוגי טינה הדדית וחסרי טעם. מלכה פריש, אחייניתה הצעירה והיפה של פשה, המשמשת כאחות, מגיעה לביתם כדי לסייע בטיפול, אך היחס המחפיר שהיא מקבלת מדודתה משיאה למקומות אחרים. כל הדמויות המרכזיות, ובראשן חיים זלצברג, סובלות מחוויה קשה של חיים במדרון - בהיבט הכלכלי, התעסוקתי, הזוגי והבריאותי. מדרונו של הפרט משתקף במדרון הלאומי-ציבורי, ונראה שזה האחרון מכתיב ומזין את משברם של היחידים. "הרי ברורה כאן פשיטת הרגל וחוסר היכולת לבנות את המולדת!... לא יהיה כלום רק הרס ואבדון!" (עמ' 20). עם זאת, העבודה ניצבת ראשונה במעלה הן כצורך קיומי-בסיסי והן כערך של עצמאות וחוסן נפשי.
הגיבורים מעדיפים לשמור את מצוקותיהם לעצמם. מלכה גורסת ש"אדם תרבותי לא צריך לגלות לפני אחרים מכל מה שמתהווה אתו אלא הכל לשאת בגבורה" (עמ' 151). ראה שזהו מימוש ספרותי של תפיסת העולם שהיוצרת גזרה על עצמה בחייה הממשיים. החסך באהבה נוכח בנפש הגיבורים. חיים נמשך למלכה הצעירה. מלכה אוהבת את שלום שץ, שלום שץ אוהב את פנינה, פנינה אוהבת את ארוסה הלומד בפאריס. אין ברומן ולו זוג אחד שחווה חיי רגש מלאים ומספקים.
מחשבות מוות וחידלון מופיעות בספר באופן תדיר. המוות נוכח ברומן כממשות וכמחוז חפץ ומתואר בהנגדה לטבע, לפרחים, לגינת הירקות, להתקהלות האפרוחים סביב הפירורים, ובעיקר כהנגדה לגלי הים. הים - כמו הספר, לוקח למחוזות אחרים, אל החוץ, אל הפתוח ואל החלום. הים משמש מטאפורה כפולה. הן מטאפורה לעוצמה, לכוח החיים ולהשתחררות מכבלים, והן מטאפורה הפוכה, למחזוריות הייאוש ולחוויה הבסיסית של חוסר מפלט.
חיים זלצברג הוגה בינו לבין עצמו: "והרי הוא, חיים זלצברג, אינו מן הגיבורים, גיבורי הכוח, הוא רק תולעת ולא איש" (עמ' 37). נמיכות הרוח מתבטאת בביקורת עצמית חריפה וחסרת רחמים. הגיבורים לא חוסכים מעצמם חיבוטי נפש והלקאה עצמית, אך מגלים אמפתיה ורגישות לזולת.
חלק מהגיבורים שואפים לכתוב - חיים זלצברג אינו עושה זאת בשל רפיון וחוסר אנרגיה, אך "את כל מחוזות החיים היה רוצה להכניס לתוך ספר... הוא אוהב ספר טוב, בולע אותו בנשימה אחת ואחרי כן מתהלך כמה ימים טעון רשמים חזקים... הוא מחליט שהחיים והספר היינו הך" (עמ' 219); שץ, סופר מתחיל, משיח על אודות קשיי הכתיבה והפרסום: "כל אחד מאתנו, מן הסופרים... צריך לעבור שבעת מדורי גיהינום עד שהוא זוכה לשורה נדפסת! הכתיבה דנה אותו לעינויים כפולים: לחבלי יצירה, שהם קשים כקריעת ים סוף, וייסורים ועלבונות בחיפושי מקום לפרסום הכתוב..." (עמ' 128). ובהמשך, במעין טיוטה לצוואה שלעיל: "ביטחון אין לו בהדפסת הדבר... אחת היא לו אם עכשיו או לאחר מותו יראה הדבר אור" (עמ' 131).
לנשות הרומן יש תודעה פמיניסטית מרשימה. הן עצמאיות ודעתניות. הן פועלות למען זכויות אחיותיהן ומממשות באופן אישי את חירותן. מלכה מעדיפה שלא להינשא: "הרי טוב שאינני נשואה! שלא הכנסתי את שכמי בעול של עבדות ניצחת" (עמ' 105). גם מרגולית עוזבת את בעלה האלים שרודה בה, מנתקת את השרשראות והכבלים, ו"מעזה לצאת לחיים עצמאיים" (עמ' 161). פוחצ'בסקי פעלה למען זכויות הנשים, אך הכמיהה לחופש נעוצה, כנראה, גם במתחים שידעה בחייה הזוגיים, כפי שמסתבר אולי מנסיעתה-בריחתה לרוסיה. אלא שבעניין זה החיים והספר אינם היינו הך, והשחרור מהעול מתאפשר רק לדמויותיה שבעולם הספר.
ההיבט הלאומי של אירועי הפרט מגובה באזכורים היסטוריים דוקומנטריים: רצח ברנר, הבשורה על הגעת הנציב הראשון הרברט סמואל, חנוכת האוניברסיטה העברית, פרעות תרפ"ט ועוד. הממד הלאומי תופס חלק נכבד ועיקרי בחיי הפרט, כפי שמתבטא במנטרה שחיים זלצברג תלה מעל מכתבתו: "מה עשית היום בעד העם והארץ?"
הריאליזם המובהק שופך אור על חיי היום-יום בתקופה שלפני 80 שנה. מעניינת, למשל, הביקורת על נשים המתלבשות לפי צו "האליל הנקרא אופנה" (עמ' 206). ביטוי ריאליסטי נוסף הוא השפה ומשלב הדיבור. למשל, מלכה תוהה בינה לבין עצמה: "האומרת היא להתמזמז עם האדם שאוהב את חברתה, את פנינה פרלמן?" (עמ' 114).
ניכרות ברומן עמדות אנטי-מיליטריסטיות בעליל. בולט הסירוב להאמין בפריצת מלחמת העולם, שהרי אירופה נאורה ותרבותית: "ואחרי כל אלה עוד נדמה לו לזלצברג, שזה אכן חלום רע אשר עבור יעבור עד מהרה; מאמין הוא באמונה שלמה, כי החרב המתהפכת על פני אירופה תשוב מהר אל נדנה והשלום ישתרר, כי כלום אפשר הדבר שהתרבות האנושית תפשוט את הרגל באופן כה נורא?... איה הם כל לוחמי השלום וכל הישרים בלבותיהם. מדוע אינם מרימים את קולם ואינם גוערים בשטן, המאפיל על אור העולם? האין די מלים בפה להביע את אימת הכיעור הזה, שתקף את האנושות?" (עמ' 36). את התקווה לשלום חיים נושא גם כלפי שמיא: "אסוף נוגהך, נוגה, ואל תאיר לבני אדם, המתחכמים מדי יום תחבולות חדשות של הרג ואבדון" (עמ' 38). מלכה קוראת את "במערב אין כל חדש" של אריך מריה רמארק ותמונות המלחמה המתוארות בו מבעיתות אותה: "לפי דעתה צריך להכריע את שאלת המלחמה - להעבירה מן העולם. נדמה לה, שאחרי דפים כאלה, לא יעזו עוד בני אדם להרים חרב מלחמה ואומות העולם יחרימו אותה לנצח" (עמ' 147).
עם זאת, ההתייחסות אל תושביה הערבים של הארץ נעה בין פטרונות לפרגמטיות. בתחילת הרומן, חיים זלצברג שומע נאום מתלהם בגנות שיתוף פעולה עם הערבים ומתנגד לו. אך בהמשך, כנראה בעקבות הפרעות המתישות, העמידה מנגד של השלטון וקשיי הקיום היום-יומי, גם חיים זלצברג, ההומניסט לכאורה, גורס: "שכנינו איחרו... מנהיגיהם אינם מבינים... ואינם רוצים להושיט לנו יד לשלום, אבל יבוא יום שההכרח יאלצם לכך והם ייווכחו כי הפוליטיקה שלהם להפריע את בניין ביתנו - לא תועיל מאומה" (עמ' 47).
אחרי עיסוק בזוועות המלחמה ובמפגש התדיר עם המוות עולה הכמיהה לשקט: "אחיותינו תשכחנה את הפחד ואת הדמעות, תאפינה לחם ותדאגנה להכין מטעמים לפי הטף. הכל ישוב לחיים רגילים של עבודה ודאגת הקיום ויישכח הר הגעש עם לועו הפתוח בכל עת" (עמ' 53). שמונים שנה אחרי כתיבת המלים האלה הכמיהה הזאת עוד לא נענתה, והמלים צורבות ביתר שאת.
מימי חסקין היא דוקטורנטית לספרות באוניברסיטה העברית !
|
