יוסף אורן החל לכתוב בגיל שתים-עשרה. הסיפורים והפיליטונים שחיבר בכתיבת הנעורים שלו התפרסמו בעיתוני-הנוער המרכזיים באותן שנים : "חרות לנוער" ו"במחנה גדנ"ע". הוא חידש את הכתיבה בתקופת לימודיו באוניברסיטה ומאז 1965 היא נמשכת ברציפות, והשנה, ב-2005, מלאו לה ארבעים שנה. אף שפירסם במהלך כתיבתו כבוגר גם סיפורים ושירים, פנה עד מהרה לסוגה העיונית של הכתיבה - המסאות הספרותית. בסוגה זו טיפח את צורתה החדשה של המסה הספרותית - צורת המחקורת, שהיא מסת-ביקורת הנכתבת ברוחב-דעת ובעמקות ואשר בוחנת יצירה בקפדנות מחקרית ובתוך הקשר ספרותי-תרבותי רחב.
עד מהרה התבלט יוסף אורן כאחד ממבקרי-הספרות היותר מקוריים והיותר מהימנים בעיתונות הספרותית. בארבעים שנות פעילותו כמבקר-ספרותי דן יוסף אורן במאות כרכי סיפורת ושירה בבימות הספרותיות המרכזיות בעיתונות היומית ("הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב") ובעיתונות התקופתית (בכתבי-העת "מאזנים", "דימוי", "נתיב" ו"האומה"). עד כה פירסם כשבע מאות מסות, שבהן הקדיש לכל ספר דיון רחב, שכלל פירוש יסודי ושיפוט מנומק היטב. במקביל לעבודתו כמרצה וכמבקר-ספרות פעיל ביותר, עסק יוסף אורן גם בפעילות ציבורית. הוא היה חבר פעיל באגודת הסופרים העברים בישראל, שאליה הוזמן להצטרף בשנת 1975.
במהלך השנים נבחר מספר פעמים לוועד המרכזי של האגודה. כמו כן הוא חבר בסניף הישראלי של פא"ן וייצג את סופרי ישראל בכנס ה-32 של הסופרים למען השלום של פא"ן העולמי, כנס שהתקיים בשנת 1999 בסלובניה. אגודת הסופרים מינתה אותו להיות נציגה בוועדות-שיפוט של פרסים ספרותיים שונים, ובכללם פרס ברנר והפרסים על-שם מרדכי ברנשטיין לרומאן עברי מקורי ולביקורת ספרות בעיתונות היומית. אגודת הסופרים גם הטילה עליו תקופת עריכה של הסידרה היוקרתית שלה "מיבחר ספרותנו לעם", שבמסגרתה גם כינס וערך בעצמו שני כרכים, את לקטי הסיפורים של הסופרים יוסף אריכא (1982) ושל בנימין תמוז (1990).
תרומתו של יוסף אורן לחיי הספרות והתרבות בראשון-לציון התבטאה בשתי יוזמות. בשנות השמונים ייסד והפעיל במשך מספר שנים את מועדון הקוראים "מועדון הספר", שאירח את מיטב הסופרים סמוך להופעת כרכי הסיפורת החדשים שלהם. המועדון התקיים בהנחייתו בבית-העם במתכונת מיוחדת, סביב שולחנות ערוכים, ונודע באותן שנים כאחד ממועדוני הספרות היותר גדולים והיותר תוססים במדינה.
היוזמה השנייה הניבה את האנתולוגיה של סופרי ראשון לציון - "בוסתן הראשונים" (1989). באנתולוגיה זו שולבו תחריטים של הצייר הראשוני אריה למדן, שבהם הנציח מנופי-העיר ומדמויותיה. בין הסופרים ששותפו באנתולוגיה נכללו אחדים מסופרי העיר שכבשו לעצמם באמצעות יצירתם עמדה חשובה בספרות הארץ-ישראל בשנות היישוב ובשנות המדינה, וביניהם : נחמה פוחצ'בסקי, עזרא זוסמן ומרדכי טביב.
עירית ראשון-לציון, שמימנה את הוצאת האנתולוגיה, העניקה אותה כשי לבוגרי מחזורים אחדים בחטיבות הביניים ובבתי-הספר התיכוניים של העיר, כך שהיא נמצאת בספריות הפרטיות של רבים מתושבי העיר. ומי שרוצה להתוודע לסופרים שפעלו בראשון-לציון בשנות קיומה ולקרוא מיצירתם, יוכל עדיין להשיג עותק ממנה במוזיאון העירוני, או לעיין בה באחת הספריות של רשת הספריות העירונית.
רוב ספריו של יוסף אורן, כעשרים במספר עד כה, נדפסו בעזרת תמיכתן ועידודן של קרנות ציבוריות, שהידועות ביניהן הן : קרן מץ (ארה"ב), קרן ת"א לספרות וקרן עמו"ס. כמו כן זיכו אותו מסותיו וספריו בפרסים ספרותיים, ובכללם פרס היצירה מטעם ראש-הממשלה (בשנת 1989) והפרס לביקורת בעיתונות היומית ע"ש מרדכי ברנשטיין (שבו זכה פעמיים, בשנת 1981 ובשנת 1989). ספרו "ההתפכחות בסיפורת הישראלית" זכה בפרס "חנו" של יהדות מכסיקו (בשנת 1983).
בשנת 1983 ייסד יוסף אורן את הוצאת הספרים " יחד" להדפסת ספריו בשלושת התחומים שבהם הוא ממקד מזה שנים את כתיבתו,כמפורט להלן :
1) ספרי הסידרה "תולדות הסיפורת הישראלית" (תוכנם יפורט בהמשך)
· · "שבבים" (1981)
· · "הסיפור הישראלי הקצר" ((1987)
· · "ציונות וצבריות ברומאן הישראלי" (1990)
· · "הצדעה לספרות הישראלית" (1991)
· · "העט כשופר פוליטי" (1992)
· · "זהויות בסיפורת הישראלית" (1994)
· · "מגמות בסיפורת הישראלית" (1995)
· · "קולות חדשים בסיפורת הישראלית" (1997)
· · "הספרות הישראלית - לאן?" (1998)
· · "רבי-מכר ורבי-ערך בסיפורת הישראלית" (2000)
· · "הקול הנשי בסיפורת הישראלית" (2001)
· · "הקול הגברי בסיפורת הישראלית" (2002)
· · "סוגות בסיפורת הישראלית" (2004)
· · "הסיפורת הישראלית בשנות האינתיפאדה" (2005)
· · "ספרות וריבונות" (מתוכנן להופיע בשנת 2006)
2) ספרי מחקר בתולדות הספרות העברית
· · עיונים ב"צור וירושלים" למתתיהו שוהם (1965)
· · אחד-העם, מ"י ברדיצ'בסקי וחבורת "צעירים" (1985)
3) ספרי החינוך החברתי (המיועדים למחנכי כיתות ולרכזי חינוך חברתי
בבתיה"ס היסודיים ובחטיבות הביניים)
· · תורת החינוך החברתי (1984)
· · המחנך וחברת-הכיתה (1993)
חמישה-עשר ספרי הסידרה "תולדות הסיפורת הישראלית" שכבר הופיעו הם, ללא-ספק, הספרים המרכזיים ביצירתו המסועפת של יוסף אורן. ביחד הם מהווים מפעל היסטוריוגרפי ופרשני יחיד במינו במחקר ובביקורת של הספרות העברית בשנות המדינה. בניגוד לחיבורי "תולדות הספרות" האחרים, הסוקרים את הספרות של תקופה מסויימת באמצעות הכללות ומונחים שהיצירות מזומנות להוכיחם, בחר יוסף אורן דרך אחרת להקיף את הסיפורת שהתפרסמה בשנות המדינה : באמצעות עיון ביצירותיהם היותר בולטות של היוצרים המרכזיים מקרב ארבע המשמרות הפועלות כיום בה-בעת בסיפורת הישראלית (משמרת "דור בארץ", משמרת "הגל החדש", משמרת "הגל המפוכח" ומשמרת "הקולות החדשים"). ואכן, כל כרך בוחן את התופעות המרכזיות בהתפתחותה של הסיפורת בשנות המדינה באמצעות חתך שונה : משמרתי, תימאטי, אידיאי, ז'אנרי, סיגנוני ופואטי, תוך שהוא מתעכב על היצירות המדגימות את החתך הזה.
כדי להקל על הקורא למצוא את הדיון בכתיבתו של סופר שהוא מתעניין ביצירתו או את המסה העוסקת ברומאן מסויים מפרי-עטו, כדאי לו להיעזר בפירוט המסות שנכללו בכל אחד מספרי הסידרה :
תוכן הספר "שבבים"
· · מלחמת תש"ח בסיפורת הישראלית
· · סופרי המשמרת "דור בארץ"
· · הנובלה "בפאתי נגב" - ס. יזהר
· · הפואמה "בעיר ההריגה" - חיים נחמן ביאליק
· · "בין מים למים" - יוסף חיים ברנר
· · הסיפור "אויבי" - מיכה יוסף ברדיצ'בסקי
· · הסיפור "שלולית גנוזה" - חיים הזז
תוכן הספר "ההתפכחות בסיפורת הישראלית"
· · "רקוויאם לנעמן" - בנימין תמוז
· · "מינוטאור" - בנימין תמוז
· · "עשהאל" - אהרן מגד
· · "מסע באב" - אהרן מגד
· · "מנוחה נכונה" - עמוס עוז
· · "המאהב" - א. ב. יהושע
· · "גירושים מאוחרים" - א. ב. יהושע
· · אחרי הגשם" - יצחק בן-נר
· · "שני חיי יעקב" - יעקב בוצ'ן
· · "עץ התות" - אריה סמו
· · "היקיצה הגדולה" - בני ברבש
תוכן הספר "הסיפור הישראלי הקצר"עיון בסיפוריהם הקצרים ובנובלות של המספרים הבאים : דוד שחר, בנימין תמוז, נתן שחם,ניסים אלוני, אהרן אפלפלד, עמליה כהנא-כרמון, א.ב. יהושע, עמוס עוז, יהושע קנז.
תוכן הספר "ציונות וצבריות ברומאן הישראלי"
· · "ילדי השעשועים" - משה שמיר
· · "פויגלמן" - אהרן מגד
· · "האימפריה הפרטית של זמירי-פיקאסו" - שלמה ניצן
· · "מולכו" - א.ב. יהושע
· · "קופסה שחורה" - עמוס עוז
· · "לדעת אשה" - עמוס עוז
· · "רומן רוסי" - מאיר שלו
· · "הלבנים" - ישראל המאירי
תוכן הספר "הצדעה לספרות הישראלית"
· · "מר מאני" - א. ב. יהושע
· · "התגנבות יחידים" - יהושע קנז
· · "עת הזמיר" - חיים באר
· · "שורשי אוויר" - רות אלמוג
· · "סוף דבר" - יעקב שבתאי
· · "נביא" - שולמית הראבן
· · "כפפות" - דן צלקה
· · "אבישג" - דוד שיץ
· · "מעוף היונה" - יובל שמעוני
· · "לקרוא לעטלפים" - חנה בת-שחר
· · "סוגרים את הים" - יהודית קציר
תוכן הספר "העט כשופר פוליטי"
· · "המצב השלישי" - עמוס עוז
· · "ספר הדקדוק הפנימי" - דוד גרוסמן
· · "עשו"- מאיר שלו
· · "מסילת ברזל" - אהרן אפלפלד
· · "בדרך אל החתולים" - יהושע קנז
· · "אלף לבבות" - דן צלקה
תוכן הספר "זהויות בסיפורת הישראלית"
· · הטרילוגיה "רחוק מפנינים" - משה שמיר
· · הטרילוגיה "נון" - אהרן אמיר
· · הטרילוגיה "אליקום" - בנימין תמוז
· · "יעקב" - בנימין תמוז
· · "מקדמות" - ס. יזהר
· · "צלהבים" - ס. יזהר
· · "החי על המת" - אהרן מגד
· · "יום האור של ענת" - אהרן מגד
· · "רביעית רוזנדורף" - נתן שחם
· · "סידרה" - נתן שחם
תוכן הספר "מגמות בסיפורת הישראלית"
· · "סיפור אינו" - ס. יזהר
· · ""שתיקת השמים" - עמוס עוז
· · "אל תגידי לילה" - עמוס עוז
· · "השיבה מהודו" - א. ב. יהושע
· · "טמיון" - אהרן אפלפלד
· · "תעתועון" - יצחק בן-נר
· · "כימים אחדים" - מאיר שלו
· · "ויקטוריה" - סמי מיכאל
· · "קולה של הגברת פאני" - דורית פלג
תוכן הספר "קולות חדשים בסיפורת הישראלית"
· · "תפוחים מן המדבר" - סביון ליברכט
· · "ריקוד הפרפר" - חנה בת-שחר
· · "כפתורים רכוסים היטב" - מירה מגן
· · "למאטיס יש את השמש בבטן" - יהודית קציר
· · "קול שני" - דורית אבוש
· · "היורד" - דורית אבוש
· · "עקוד" - אלברט סויסה
· · "סימטת השקדיות בעומריג'אן" - דורית רביניאן
· · "זה עם הפנים אלינו" - רונית מטלון
· · "זליג וגעגועיו אל המוות" - איתמר לוי
· · "כפות רגליה העדינות של המאדאם" - איתמר לוי
תוכן הספר "הספרות הישראלית - לאן?
· · "רגל אחת בחוץ" - חנוך ברטוב
· · "באמצע הרומאן" - חנוך ברטוב
· · "אוב" - אהרן אמיר
· · "מם" - מתי מגד
· · "אני, קוהלת" - דוד שחם
· · "אצל הים" - ס. יזהר
· · "עצם אל עצמו" - נתן שחם
· · "לב תל-אביב" - נתן שחם
· · "עוול" - אהרן מגד
תוכן הספר "רבי-מכר ורבי-ערך בסיפורת הישראלית"
· · "מלקומיה יפהפיה" - ס. יזהר
· · "דודאים מן הארץ הקדושה" - אהרן מגד
· · "מסע אל תום האלף" - א. ב. יהושע
· · "פנתר במרתף" - עמוס עוז
· · "מחזיר אהבות קודמות" - יהושע קנז
· · "עד שיעלה עמוד השחר' - אהרן אפלפלד
· · "בביתו במדבר" - מאיר שלו
· · "חבלים" - חיים באר
· · "שלושה סיפורי אהבה" - יעל הדיה
· · "איש ואישה ואיש" - סביון ליברכט
תוכן הספר "הקול הנשי בסיפורת הישראלית"
· · "המסות ביצירתה של עמליה כהנא-כרמון
· · "סוזנה הבוכיה" - אלונה קמחי
· · "החתונות שלנו" - דורית רביניאן
· · "בשוכבי ובקומי, אשה" - מירה מגן
· · "נשים מתוך קטלוג" - סביון ליברכט
· · "מגדלורים של יבשה" - יהודית קציר
· · "שרה, שרה" - רונית מטלון
· · "רדיקלים חופשיים" - אורלי קסטל-בלום
· · "בעל ואשה" - צרויה שלו
תוכן הספר "הקול הגברי בסיפורת הישראלית"
· · "יאיר" - משה שמיר
· · "עד הערב" - אהרן מגד
· · "צלו של רוזנדורף" - נתן שחם
· · "אותו הים" - עמוס עוז
· · "נוף עם שלושה עצים" - יהושע קנז
· · "הכלה המשחררת" - א. ב. יהושע
· · "עיר מקלט" - יצחק בן-נר
· · "חדר" - יובל שמעוני
"סוגות בסיפורת הישראלית"
· · "פונטנלה" - מאיר שלו
· · "חמסין וציפורים משוגעות" - גבריאלה אביגור-רותם
· · "אחרי הילדות" - שולמית הראבן
· · "עננים" - דן צלקה
· · "בגוף אני מבינה" - דוד גרוסמן
· · "טירופו של רופא הנפש" - יהודית הנדל
· · "ארוחת בוקר תמימה" - יהודית הנדל
· · "קבוצת הכדורגל של וילי מנדלה" - דליה רביקוביץ
· · "אניהו" - אתגר קרת
· · "סיפור על אהבה וחושך" - עמוס עוז
תוכן הספר "הסיפורת הישראלית בשנות האינתיפאדה"
· · מסת-מבוא : אסקפיזם ודפיטיזם בסיפורת הישראלית
· · "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" - א. ב. יהושע
· · "חדר מלחמה" - יצחק בר-יוסף
· · "ארנבוני גגות" - רועי פוליטי
· · "מספר מוות" - חגי ליניק
· · "הימנון לשמחה" - שפרה הורן
· · "מלאכיה נרדמו כולם" - מירה מגן
· · "תאונות" - יעל הדיה
· · "הנה אני מתחילה" - יהודית קציר
· · "ככה אני מדברת אל הרוח" - סמי ברדוגו
· · מסת סיום : השתקפות רצח יצחק רבין בסיפורת הישראלית
הקטעים הבאים לקוחים מהמסה "הטובים לביקורת!" מסה החותמת את כרך ההצדעה לספרות הישראלית: "המסאות הספרותית היא ז'אנר, שנועד רק לאוהבי היצירתיות שבכתיבה. מוטב שיתנזר מכתיבת ביקורת מי שאינו מסוגל להרגיש את היפה שבכתיבה ומי שאינו מסוגל להעריך את הכשרון האנושי שיוצר יופי בעזרת מילים. אהבת היצירתיות מתגלה בהתייחסותו של המבקר אל יצירת דורו.
מבחינה זו מתמיינים המבקרים לשני סוגים. הסוג האחד יראה תמיד את מחצית הכוס הריקה ביצירה הנכתבת, ולעולם ירעים בקולו ויטיח דברי תוכחה ביצירת בני דורו. סופרים מתים משמשים בפיו דרך קבע להדגמת כתיבה ראויה: הללו היו הנפילים, ארזים ומאורות. ביצירתם אין יצירה שלא עלתה יפה, וכל הביאוגרפיה הספרותית שלהם רצופה הצלחות בלבד. אך ביצירות בני דורו הוא מוצא מגרעות בלבד ומעוות לרוב שלא יתקן לכלום. ואם נדמה את הספרות לעגלה המטפסת במעלה, נוהג מבקר כזה להתייצב לפניה כדי להצליף בבהמות המתאמצות למשוך את המשא הכבד. הרבה כשרונות קופחו ואבדו לה לספרות ממבקרים שכאלה.
אהבה ליצירתם ניתן לגלות אצל מבקרים מהסוג השני, שליבם עם עמיתיהם, אשר בחרו מכל העיסוקים שבעולם להירתם ברצועות ליצול של העגלה כדי להוסיף ולמשוך אותה במעלה הדרך הנמשכת. לא לתוכחתו הם זקוקים, כי אם לעזרתו. מבקר כזה לא יעמוד מנגד ולא יתייצב לפני העגלה, כי אם בירכתיה ויטה שכמו לדחוף עם המושכים ולסייע לעגלה לגמא עוד מרחק-מה מהדרך הקשה והארוכה שלפניה.
את הסוג הזה של מבקרים מעניינת תמיד התכולה שקיימת בכוסותיהם של היוצרים, והוא אוגר את הקיום ומברך על כל טיפה נוספת של יצירתיות שנמצאת בהן. לא רק מחסדו ומעידודו מתברכת הספרות הנכתבת, אלא גם מהגינותו. משפטה בהשוואה להישגיה של הספרות בתקופות אחרות הוא משפט אמת. לא כל קטעי הדרך שווים, ובלבד שהעגלה אינה תקועה ועודה מטפסת במעלה.
התוכן המלא של הספר "ספרות וריבונות"
דבר ההוצאה לקוראים :
מסת מבוא : התקופה הישראלית בתולדות
הספרות העברית
האתגר הראשון - היהדות
א. עור הכבש במלתעות הזאב
ב. היהדות כתרבות בספרות הישראלית
ג. "פולין, ארץ ירוקה" - אהרן אפלפלד
האתגר השני - הציונות
א. היחס לציונות בספרות הישראלית
ב. ומי ידאג לעם היהודי?
ג. "מפריח היונים" - אלי עמיר
האתגר השלישי - המדינה
א. המלחמה שגרמה לספרות טלטלה
ב. מדוע קרסה הנורמה הצברית?
ג. "יסמין" - אלי עמיר
ד. "יונים בטרפלגר" - סמי מיכאל
מסת סיום: התרבות - חזית שהופקרה
פירוט תוכנם של ספרי הסידרה :
טעימון מספר 1: מתוך הפרק החמישי של המסה "התקופה הישראלית בתולדות הספרות העברית", הפותחת את הספר החדש של יוסף אורן "ספרות וריבונות".
פרק 5. ההתפתחות ההיסטורית של הספרות הישראלית
ותחילה ארבע הערות:
הערה א': תיאור ההתפתחות ההיסטורית של הספרות הישראלית ייעשה דרך ז'אנר הסיפורת, שהפך בשנות המדינה לז'אנר המוביל בספרות העברית ולז'אנר המשפיע מכולם על הקוראים. השגשוג יוצא-הדופן של הסיפורת מכשיר אותה לייצג את הספרות הישראלית יותר מאשר הז'אנרים האחרים (השיר, המחזה והמסה) כי בה התרכזו, ובאופן מובלט, כל התופעות המאפיינות את הספרות בשנות המדינה.
הערה ב': את תולדות הספרות הישראלית ניתן לתאר באופן המהימן ביותר באמצעות החתך המשמרתי, שהוא חתך ליניארי, ועל-כן גם עקבי. חתכים תימאטיים, אידיאיים, סיגנוניים ופואטיים, שגם על-פיהם ניתן לתאר התפתחות של הספרות, אינם משרתים יפה מטרה זו, משום שאין הם מתפתחים באופן קווי, אלא לולייני: הם מתחיים ונזנחים בלי חוקיות קבועה.
הערה ג': בתולדות הספרות הישראלית (1.4) התייצבו עד כה ארבע משמרות ספרותיות. אמנם גם כתיבתם של סופרי העליות המאוחרים (אברהם שלונסקי, לאה גולדברג, נתן אלתרמן ואחרים בשירה, וש"י עגנון, חיים הזז ואחרים בסיפורת) המשיכה בעשורים הראשונים של המדינה, אך רק כתיבתם של סופרי ארבע המשמרות שיפורטו להלן חופפת בשלמותה את שנותיה של הריבונות ומושפעת כולה מחווייתה.
הערה ד': במקצת המקרים אין חפיפה בין הגיל והביוגרפיה של הסופר, שהם מסימניה של משמרת ספרותית, למשמרת שאליה הוא משוייך. מדובר במקרים שבהם הכותב מקדים את זמנו ומבשר התפתחות שתתרחש בספרות על-ידי סופרי המשמרת הבאה, או במקרים שבהם הכותב מאחר לפרוח ומתחיל לפרסם את יצירותיו יחד עם כותבים צעירים ממנו. על אף הפער בשנים בינו ובינם הוא משתייך אליהם בזכות השותפות המלאה שלו לנורמות הספרותיות שגיבשו אותם כמשמרת חדשה בספרות. ריכוז בולט של אי-חפיפה בין הגיל והביוגרפיה לשיוך המשמרתי מצוי במשמרת הספרותית השנייה בספרות הישראלית, משמרת "הגל החדש".
מבחינת הגיל והביוגרפיה אפשר היה לשייך את עמליה כהנא-כרמון, יורם קניוק, יצחק אורפז, פנחס שדה ואהרן אפלפלד למשמרת "דור בארץ", אך כיוון שהקדימו את זמנם (שדה, אורפז וקניוק) או שאחרו לפרוח (אפלפלד וכהנא-כרמון), משייכים אותם בצדק למשמרת "הגל החדש". ריכוז בולט נוסף של אי-חפיפה בין הגיל והביוגרפיה לשיוך המשמרתי מצוי במשמרת "הקולות החדשים", המשמרת הרביעית בסיפורת הישראלית, אך כאן כל המקרים הם תוצאה של כותבים שאחרו לפרוח.
5.1 משמרת דור בארץ - זהו השם של סופרי שנות הארבעים והחמישים בחרו לעצמם באנתולוגיה הספרותית הראשונה שכינסה את רובם (1958). את השם שאלו משורה של טשרניחובסקי בשיר "אני מאמין", שבו ניבא כי בארץ-ישראל עתיד לקום דור חדש וילידי : "דור בארץ אמנם חי".
למשמרת יוחסו שמות נוספים: דור הפלמ"ח, דור תש"ח ודור מלחמת-השיחרור. מקבוצה גדולה של כותבים שביטאו את חוויותיהם ממלחמת-השיחרור ובכך מיצו את עצמם, נותרו הסופרים הוודאיים של המשמרת. בסיפורת : ס. יזהר, משה שמיר, מרדכי טביב, דוד שחר, נתן שחם, אהרן מגד, חנוך ברטוב, שלמה ניצן, יהודית הנדל, יונת ואלכסנדר סנד, יגאל מוסינזון, בנימין תמוז, נעמי פרנקל, אהרן אמיר, אידה צורית, דוד שחם ואחרים. בשירה : אמיר גלבוע, זרובבל גלעד, חיים גורי, ע. הלל, בנימין גלאי, יצחק שלו, אבא קובנר, יחיאל מר, עוזר רבין, טוביה ריבנר, ט. כרמי, אבנר טריינין, שלמה טנאי, נתן יונתן ואחרים. במחזה : ניסים אלוני, יגאל מוסינזון, משה שמיר, בנימין גלאי, נתן שחם, אהרון מגד ואחרים. החוויה המרכזית של סופרי "דור בארץ" היתה חוויית מלחמת-השיחרור. רובם העדיפו בכתיבה את הסגנון הריאליסטי. חלקם נתפשו להשקפה הכנענית שאותה נטשו מאוחר יותר למען ההשקפה הצברית-ילידית (4.4). משמרת זו פתחה את התקופה הישראלית (1.4) בתולדות הספרות העברית בתנופה רבה, פרצה את כל הפריצות של חידושיה (הז'אנריים, התימאטיים, הפואטיים והאידיאיים) ועל אף ההתכחשות לעובדה זו - ניזונות כל המשמרות הבאות מפריצתה המקיפה של המשמרת ממה שהיה מקובל בספרות העברית עד ימיה.
סיבות אחדות גרמו להערכה הבלתי-מאוזנת של המשמרת הזו: ההסתייגויות השונות מפריצתם מצד רוב מבקרי-הספרות הוותיקים: דב סדן, ש"י פנואלי, דוד כנעני ואחרים (ובעיקר השפיעה ההתנגדות הכוללת לכתיבתם של סופרי המשמרת מצד ברוך קורצוויל), מיעוט המבקרים מבני המשמרת (עזריאל אוכמני, ב.י. מיכלי, שלום קרמר, א.ב. יפה, מרדכי שלו) והיעדרות כמעט מוחלטת שלהם מהמחלקות לספרות באקדמיה. אפילו הודאתם האמיצה של סופרי "דור בארץ" בטעויות שביצעו בעת הסער והפרץ בתחילת דרכם (כגון: ההתפתות לריאליזם הסוציאליסטי והפזיזות שגילו בכליאת הציונות במרכאות בכתיבתם על נושא מלחמת-השיחרור) לא הביאה עד כה להערכה מחודשת ומאוזנת של המשמרת.
5.2 משמרת הגל החדש - בשם הזה כינה לראשונה אהרן מגד את סופרי המשמרת, אך את השם ביסס גרשון שקד, אחד מחשובי המבקרים שהעמידה משמרת זו, בניסיון שעשה לסכם סיכום ראשון את המשמרת של סופרי שנות השישים. שם נוסף שנהוג לציין בעזרתו את סופרי המשמרת הזו הוא: "דור המדינה", ובו השתמשו המבקרים האחרים שהצמיחה המשמרת מתוכה (דן מירון, גבריאל מוקד ואחרים), שניצלו את מעמדם המשפיע באקדמיה ובפריודיקה הספרותית כדי לפלס למשמרת את מעמדה הבכיר בספרות הישראלית. פעילותם של סופרי המשמרת התרכזה בעיקר שני ז'אנרים: הסיפורת והשירה. המספרים הבולטים במשמרת הם: עמוס עוז, א.ב. יהושע, עמליה כהנא-כרמון, אהרון אפלפלד, יהושע קנז, שולמית הראבן, יצחק אורפז, יורם קניוק, דן צלקה, פנחס שדה, רחל איתן, אמנון שמוש, ישעיהו קורן, אהוד בן-עזר, שולמית לפיד, סמי מיכאל, שמאי גולן, שמעון בלס, דן שביט ואחרים. המשוררים במשמרת זו הם: יהודה עמיחי, משה דור, משה בן-שאול, אריה סיון, אנדד אלדן, דוד אבידן, דן פגיס, נתן זך, דליה רביקוביץ, ישראל פנקס, אשר רייך, יונה וולך, מאיר ויזלטיר, יאיר הורביץ, איתן איתן, יחיאל חזק, ישראל הר, איתמר יעוז-קסט, יעקב בסר, ישראל אלירז ואחרים.
בשני הז'אנרים נעשה מאמץ פואטי, אידיאי ותימאטי לצרף את הספרות הישראלית לשינויים שהתחוללו בספרות המערב. בסיפורת הועדפו סגנונות כתיבה אוונגרדיים (סימבולי, אלגורי, אבסורדי ואירוני) על הסגנון הריאליסטי, ונושאי המצב האנושי (ראה להלן 6.3) הועדפו על נושאי המצב הישראלי (ראה להלן 6.1). לנושאים אלה הותאמה הדמות האינדיווידואלית, דמות האנטי-גיבור, המבטאת בחולשותיה את החרדה הקיומית, את הספקנות בסיכוי לשפר את מצבה האישי ואת הפסימיזם ממצבו הכללי של האדם בהוויה. בשירה השתלט השיר הלירי המבטא חוויות קיומיות. תמורה גדולה התחוללה באסתטיקה של השיר: המקצב הועדף על המשקל, החריזה הפנימית על החריזה הסיומית, המטאפורה המורכבת על הדימוי הפשוט, הביטוי האקספרסיוניסטי על המבע האימפרסיוניסטי והחומרים המצויים בחיי יום-יום ברשות רבים על החומרים העדינים והנדירים שרק מעטים בחברה מחזיקים אותם ברשותם. במחזאות זרח כוכבם של יוסף בר-יוסף, יוסף מונדי וחנוך לוין.
על כותבי המשמרת הזו השפיעה הפילוסופיה הקיומית מבית מדרשם של קזיסטנציאליסטים באירופה המערבית, אך עיקר ההשפעה היתה מבית - המאורעות בארץ בעשור השני: מלחמת סיני, פרשת לבון והתחושה שההנהגה הוותיקה מדורו של בן-גוריון, דור העליות, מעכבת את העברת האחריות למנהיגות הצעירה יותר מדורם של משה דיין ויגאל אלון, דור הצברים. פעילותם כמשמרת בלטה בעיקר בין מלחמת ששת-הימים למלחמת יום-כיפור, כאשר הגיבו על השינויים שהתחוללו במדינה בתקופה זו על-ידי כתיבה סימבולית ואלגורית שהצפינה השקפות פוליטיות סוציאל-דמוקרטיות שרובם אחזו בהן. סופרי משמרת זו הטמיעו ברובם השקפות ילידיות וכנעניות (4.4) וראו עצמם כמעצבי הזהות הישראלית החילונית (4.4). רובם החזיקו בהשקפה פוליטית קיצונית יותר בשמאל מזו שהחזיקה בה תנועת העבודה באותם ימים. שפת הכתיבה שלהם שאפה להיות דיבורית ותקשורתית יותר. על ההנמכה של שפת הכתיבה ועל הפיכתה לדיבורית פיצו את הטקסט באמצעות שימוש מוגבר בלשון הפיגורטיבית.
5.3 משמרת הגל המפוכח - חוקרי הספרות הישראלית מתעלמים בדרך כלל מקיומה של משמרת זו ונוהגים לצרף את סופרי שנות השבעים אל סופרי המשמרת הקודמת מ"דור המדינה". רק בעשור האחרון של המאה העשרים, כאשר התייצבה משמרת "הקולות החדשים" (ראה להלן 5.4), ואחרי שחלפו עשרים שנה ממלחמת יום-כיפור, נבחנת מחדש ההשפעה הגדולה של מלחמת יום-כיפור על כל מערכות החיים במדינה ועל התפתחות הספרות בכלל זה. המשמרת הזו התגבשה במהלך שנות השבעים בהשפעת תוצאות מלחמת יום-כיפור, שהוגדרה בפי כול כמלחמה שחוללה "רעידת אדמה" וזירזה תהליכים פוליטיים וסוציולוגיים מהפכניים בחברה הישראלית, ובכללם: צצו תנועות חוץ-פרלמנטריות, התקשורת צברה עוצמה אדירה, מוקדי הכוח הוסטו מאליטות הצבא והמפלגה אל אליטות האקדמיה והכלכלה.
גל של התפכחות מאשליות שטף את החברה הישראלית ומשמרת ספרותית חדשה זו ביטאה את ההתפכחות באמצעות דמויות מתלבטות המתנסות בחוויה דקדנטית, בשקיעה למצבי ניוול והזנחה עצמית, בהשפעת עמדה דטרמיניסטית כלפי החיים. את השם למשמרת הענקתי לראשונה במסות שבהן דנתי ביצירות שהגיבו על מלחמת יום-כיפור ואשר כונסו בחלוף עשור שנים מהמלחמה בספרי "ההתפכחות בסיפורת הישראלית" (1983). המספרים שבישרו את המשמרת היו: יעקב שבתאי ויצחק בן-נר. שניהם התחילו לפרסם עוד קודם לכן, ובכך ניתן להסביר את נטיית החוקרים להחיל גם על מספרי המשמרת הזו את השייכות ל"דור המדינה" (5.2).
מספרים נוספים של המשמרת הם : חיים באר, רות אלמוג, אלי עמיר, ישראל המאירי, יעקב בוצ'ן, דוד שיץ, אריה סמו, אברהם הפנר, יצחק לאור, דוד גרוסמן, מאיר שלו ואחרים. בולטת מכל היתה התכנסותה של המשמרת סביב נושאי המצב הישראלי (ראה להלן 6.1) ותגובתה הרוחנית על תוצאות מלחמת יום-כיפור : התביעה לנקות את האורווה הציבורית מכל הגללים החזוניים-משיחיים שנערמו בה בין מלחמת ששת-הימים למלחמת יום-כיפור. את התביעה לראייה מפוכחת ואת הדרישה לקפל דגלים חזוניים ומשיחיים, המפריעים לראות באופן מציאותי את האפשרויות שפתוחות בפני המדינה לפתרון הסכסוך שלה עם ארצות ערב, ביטאו בתגובה ישירה, סאטירית ואירונית על להיטות הישראלים להניף דגלים חזוניים ולדבוק במיתוסים שטופחו בעשורים הראשונים לקיום המדינה ובתגובה עקיפה על הלהיטות הזו בעלילות המבטאות הרגשת-חיים מפוכחת ומציאותית**.
בשירה בלטה צמיחתה של שירה עירונית (מאיה בז'ראנו, יוסף שרון, רוני סומק, אמיר אור, אלון אלטרס ואחרים), שירה הומוסקסואלית (יותם ראובני, חזי לסקלי, אילן שיינפלד ואחרים) ושירה דתית מודרנית (חוה פנחס-כהן, מירון איזקסון, אדמיאל קוסמן ואחרים). בתחום המחזה התבלטה צמיחתו של המחזה הלוקאלי-דוקומנטרי (יהושע סובול, הלל מיטלפונקט, שמואל הספרי ואחרים).
5.4 משמרת הקולות החדשים - לקראת סוף שנות השמונים ובמהלך שנות התשעים של המאה העשרים החלה להתייצב משמרת ספרותית רביעית בספרות הישראלית, אך כותבים חדשים המשיכו להצטרף למשמרת זו גם בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת. מדובר בכותבים בשנות השלושים והארבעים לחייהם, שכתיבתם התרחקה מנושאי המצב הישראלי (ראה להלן 6.1) והתמקדה בנושאי המצב האנושי (ראה להלן 6.3). במשמרת הזו בולטת נוכחות גדולה של סופרות וניצול של חומרים ביוגרפיים בעלילה. בכתיבה של רוב סופרי המשמרת ניכרת מאוד השפעת הקולנוע, הטלוויזיה, הקומיקס והקליפים - שליטי התרבות החזותית-קופצנית. כתיבתם הושפעה מן ההשקפה הפוסט-מודרניסטית, המטילה ספק באמיתות יציבות בפילוסופיה ובנורמות מחייבות בספרות. אצל רבים מהם ניכר המאמץ לכתוב סיפורת פנטסטית, או לצרף יסודות פנטסטיים לעלילה שהיא בבסיסה ריאליסטית, שבה הם משלבים חומרים חוץ-ספרותיים מהעיתונות ומהרחוב.
כך הם מניעים את העלילה ממציאות קונקרטית למציאות וירטואלית. השפה היא דיבורית ומעוטרת בגודש של צירופים פיגורטיביים*. את השם "קולות חדשים" הצעתי במסות על ספריהם הראשונים של מספרי המשמרת הזו. את המסות כינסתי בספרי "קולות חדשים בסיפורת הישראלית" (1997), שבו ציינתי, כעבור עשור מהופעת ספריהם הראשונים, את הצטרפותם למשמרות הקודמות. המספרים של המשמרת הם : דן בניה-סרי, סביון ליברכט, נאוה סמל, גבריאלה אביגור-רותם, יצחק בר-יוסף, איתמר לוי, חנה בת-שחר, אורלי קסטל-בלום, יהודית קציר, יובל שמעוני, רונית מטלון, דורית אבוש, אלברט סויסה, אילנה ברנשטיין, לאה איני, מירה מגן, גידי נבו, חגי ליניק, יעל הדיה, גיל הראבן, צרויה שלו, אלונה קמחי, אתגר קרת, דורית רביניאן, אשכול נבו, סמי ברדוגו ואחרים".
טעימון מספר 2: מסה מספרו החדש של יוסף אורן "ספרות וריבונות".
המלחמה שגרמה לספרות טלטלה
ההתרחקות מהעמדה הפטריוטית בלטה יותר מאי-פעם בתגובת הספרות הישראלית על מלחמת יום-כיפור. ולמעשה היתה מלחמת יום-כיפור המלחמה היחידה שהתגובה המיידית והתגובה המאוחרת עליה בספרות הישראלית היתה זהה. למסקנה זו צריך להקדים הסבר. הפתיחה הכושלת של מלחמת יום-כיפור, זו שנחקקה בזיכרון הלאומי באמצעות המונח "ההפתעה", בפריצה של הצבא המצרי בחזית הדרום ושל הצבא הסורי בגולן, האפילה לימים רבים על התוצאה הסופית המוצלחת שלה: בהכרעת שני הצבאות הערביים על-ידי צה"ל.
אף-על פי-כן מנוצלת מלחמת יום-כיפור עד היום, עקב פתיחתה הכושלת, יותר מכל מלחמה אחרת מהמלחמות שלחמה ישראל, כהוכחה לחוסר תבונתם של אלה המסתמכים על כושרו של הצבא לגונן על המדינה. הדבר ניכר במה שנכתב בספרות בעקבותיה.
מעטות היצירות שתיארו אותה עצמה. והמעטות שנכתבו לא נכתבו ברוח הפטריוטית של השירה האפית שכתב יעקב אורלנד ב"יום תל-פאחר" על הקרב בתשעה ביוני במלחמת ששת הימים, אלא ברוח "גילוי אליהו" שפירסם ס. יזהר ב-1999 על מה שראו עיניו בחזית הדרום במלחמת יום-כיפור, שבו נותר עקבי ונאמן לעמדה הפציפיסטית שהוביל בספרותנו מאז מלחמת השיחרור.
רוב היצירות שנכתבו כתגובה על מלחמת יום-כיפור העדיפו את הדרך העקיפה כדי לבטא עמדה כלפיה. את העמדה שהשתמעה מיצירות אלה סיכמתי, כעבור עשור מסיום מלחמת יום-כיפור, בספרי "ההתפכחות בסיפורת הישראלית" (1983). הסיכום נשען על ספרי הפרוזה שהופיעו במהלך העשור הזה, שהנודעים בהם היו "רקויאם לנעמן" (1978) ו"מינוטאור" (1980) לבנימין תמוז, "עשהאל" (1978) ו"מסע באב" (1980) לאהרן מגד, "המאהב" (1977) ו"גירושים מאוחרים" (1982) לא.ב. יהושע, "אחרי הגשם" (1979) ליצחק בן-נר ו"מנוחה נכונה" (1982) לעמוס עוז. צר לי שבגלל האילוץ להוציא את הספר לקראת סיום עשור ממלחמת יום-כיפור לא הספקתי לכלול בו את הפרק על "זכרון דברים" (1977) ליעקב שבתאי, והסתפקתי רק באיזכורו במבוא של הספר, בפרק "הנושא הדקדנטי בסיפורת הישראלית".
הרקע התקופתי בחלק מהרומאנים הללו עלול להטעות, כי הוא עדיין הרקע של מלחמת ששת-הימים. רק מי שזוכר את היקף התגובה הפטריוטית, שבה קידמה הספרות את מלחמת ששת-הימים בגל התגובה הראשון, יבין את השינוי הקיצוני בתיאורה בגל התגובה השני, שינוי שאפשר להסבירו באווירה ששררה בעת כתיבתם, אחרי מלחמת יום-כיפור. מה שיפתיע את מי שיחזור ויקרא את כרכי הסיפורת הללו על-פי סדר פירסומם היא רוח הנכאים שבה מתוארים החיים במדינה. רבים מגיבורי רומאנים אלה הם תמהוניים וכולם הם אנטי-גיבורים. הוויית החיים שתיארו הסופרים בספריהם אחרי מלחמת יום-כיפור היתה הוויית חיים דקדנטית. העלילות עסקו בגיבורים פאסיביים ונואשים.
גיבורים אלה ביטאו התפכחות מאשליות ותביעה אחת היתה בפיהם: לבצע ניקוי יסודי של האורווה הציבורית מכל הגללים החזוניים שהצטברו בה מאז מלחמת ששת-הימים. זעמם הופנה כלפי האידיאולוגיות שאיכזבו. כולן הואשמו ב"הפתעה" שהיתה במלחמת יום-כיפור, ולכן הוצע לקפל את דגליהן. בין הדגלים שהוצע לקפלם היה גם הדגל של הציונות הגדולה, על שיבת העם היהודי כולו למולדת השלמה, והדגל הצנוע ממנו, דגל ההתנחלות בחלקי המולדת ששוחררו במלחמת ששת-הימים.
עקב הסירוב לקבל את הממשות, התרחקה הכתיבה ברומאנים שפורטו קודם מהריאליזם, המחייב את היצירה לנאמנות כלפי העובדות. הועדפו עליו הצורות הלא-ריאליסטיות, המאפשרות הפלגה מהממשות ומאמיתותיה, צורות המעצבות מציאות בדויה, אך מציגות אותה כריאלית וקונקרטית. בין הצורות הלא-ריאליסטיות הללו בלטו האירוניה, הסאטירה, האלגוריה והאוטופיה ההפוכה (הדיסטופיה). וגם בשימוש בהן חלה הקצנה גוברת והולכת בהמשך התייחסותה של הסיפורת הישראלית אל האקטואליה. כך בתגובתה על מלחמת לבנון וכך בתגובה על המלחמות בטרור הפלסטיני (האינתיפאדות).
בהתאם לכך גם בלט השינוי בשפת הכתיבה. יחד עם הדגלים שהוצע לקפלם, החלו הסופרים להסיר מהשפה את מחלצותיה. העברית "הגבוהה" מהמקורות טעונה משמעויות שלא הלמו את תכליתן הפציפיסטית של היצירות האלה. מי שמבקש להרחיק את קוראיו מחזון, מסתכן כשהוא מסתייע באוצר המילים, בצירופי הלשון ובציורים ששימשו להבעת הכיסופים הלאומיים בספרות העברית לדורותיה. שפת הכתיבה הונמכה בשיטתיות, כדי לבטא את הפיכחון ואת הסלידה מהחזון, והיא הפכה במשך הזמן ליותר ויותר דיבורית, מרושלת וסמרטוטית.
השינויים הסוציו-ספרותיים
מלחמה מחוללת שינויים סוציולוגיים דרמטיים בכל מדינה (בין אליטות, אוליגרכיות, מעמדות, מיגזרים ומיגדרים), אך במדינה קולטת עלייה כמדינת-ישראל הציפה מלחמת יום-כיפור, יותר מהמלחמות הקודמות, מתחים שרתחו בחברה הישראלית מתחת לפני השטח וציפו להזדמנות המתאימה כדי להתפרץ. שינויים כאלה מגולמים בכל ספרות לאומית על-ידי מיקום חדש ושונה באופן בולט של הדמויות בעלילות הסיפורים. תזוזה של דמות מהשוליים, ששם הוצבה בדרך כלל, אל מרכז העלילה משקפת שינוי במעמד המיגזר או המיגדר שהיא מייצגת בחברה. השפעת מלחמת יום-כיפור על הסיפורת הישראלית התבטאה בשלושה שינויים סוציו-ספרותיים בולטים.
הצבר הודח ממעמדו המרכזי בספרו - עוד בשנות הישוב טופחה דמות השלמות של בן-הארץ. הרומנטיקאים מבין הסופרים גילפו דמות זו על-פי אחד מגיבורי המקרא. אחרים בחרו מודלים מימי בית ראשון ושני: המכבים, בר-כוכבא ולוחמי מצדה. ואלה שחיפשו מודל קרוב יותר דימו את הצעיר היהודי החדש לבדואי הרוכב על סוס ומנופף בחרב שבידו. בנוסף לפיזיונומיה המושלמת העניקו סופרי העליות לבן-הארץ גם סגולות רוחניות שהתאימו אותו להגשים את שינוי הערכים, שכה הירבו להתווכח עליו בתקופת התחייה.
את שאר מרכיביה של הנורמה הצברית גיבשו הצברים עצמם בצריפי תנועות-הנוער ובשכונות. הילידיות היתה הבסיס להשקפה הצברית ובאמצעותה הבדיל הצבר את עצמו מיהודי העיירות ומהוויית החיים הדתית-גלותית שלהם. הצבר ראה את עצמו כחילוני ולכן הזדהה כיהודי רק על-פי לאומיותו. בה-בעת קסמו לאחדים מהם הרעיונות הכנעניים, שהניחו כי ברבות הימים ינטשו כל ילידי-הארץ את הדתות שלהם ויקימו ישות לאומית חדשה במרחב השמי, שמורשתה תישען על תרבות עממי המרחב בתקופה המקראית ושפתה תהיה העברית. באופן זה הבטיח החזון הכנעני, לפחות בכתובים, פתרון פשוט וטבעי לסכסוך הערבי-יהודי.
גם אחרי שגלי העלייה בשנות החמישים ביטלו מספרית את משקלם של הצברים בחברה הישראלית, עדיין האמין דור הסופרים הצברי הראשון, "דור בארץ", הדור שהתגבש באוהלי הפלמ"ח ובקרבות מלחמת השיחרור, שעליו להשליט על הנוער העולה את חוקתו. לפי הנורמה הצברית די בהשתייכות האזרחית למדינה, בשימוש בשפה העברית, בזיקה לנופי הארץ ובסכום החוויות הנצבר בבית-הספר הממלכתי, בתנועת הנוער, בשירות הצבאי ובחיים בארץ כדי להפוך את העולה לישראלי כשר.
כדי להשתייך לישראליות חייב העולה לזנוח את מורשת התרבות הגלותית של עדתו, המתבססת על הדת ועל ביטוייה הפולחניים. הסדקים בדמות הצבר, שאכן התקיימה כמושלמת רק בספרות, נתגלו עוד לפני מלחמת ששת-הימים (הבליט אותם עמוס עוז בחלק מסיפורי "ארצות התן", 1965), אך הניצחון מעורר ההישתאות במלחמה זו וגלי ההערצה ששטפו את המדינה מכל העולם ללוחם הישראלי דחו את הדחת דמות הצבר מההגמוניה בחברה הישראלית. הקריסה של דמות הצבר ועמו גם של הנורמה הצברית התרחשה במלחמת יום-כיפור, שהפשיטה את הצבר מהסגולות הטרומיות שיוחסו לו, ובעיקר את הילת הגאונות הצבאית. מה גם שבמלחמה זו גילו הצברים עצמם, שהגורל היהודי, האיום הקיומי, חל גם עליהם, ולא רק על יהודי התפוצות.
העולה החדש עבר מהשוליים למרכז - כאמור, בשני העשורים הראשונים לקיומה של המדינה היתה הערצה לדור הצברים שלחם במלחמת השיחרור. עקב כך הוצגו הצברים כמופת לחיקוי לנוער העולה, שהגיע לארץ בגלי העליות הגדולות בשנות החמישים. הנוער הזה נדרש לאמץ את דרך דיבורם ואת התנהגותם של הצברים ולפסוע בשני המסלולים שבהם ביטאו הצברים את עלומיהם : מסלול ההגשמה בקיבוץ ומסלול שירות הקבע בצבא.
לכאורה אפשר היה לפרש את הלחץ החברתי הזה כהזמנה להשתלב בדור הצברי, אך למעשה הופעלה בדרך זו תביעה על העולה החדש לזנוח את הזהות היהודית שטופחה במשפחה ובקהילה בארץ המוצא שלו ולאמץ במקומה את הזהות הישראלית-חילונית. עקב כך נקלע העולה הצעיר לסתירה בין התביעה של הקולטים ממנו לאמץ את הנורמה הצברית הזרה לערכיו ובין רצונו הטבעי להוסיף ולהחזיק בערכים המוכרים לו מבית-הוריו. על הדילמה הזו ביקש הסופר-העולה לכתוב, אך כל עוד שלטה הנורמה הצברית לא היה סיכוי ליצירה כזו להתקבל. הסופרים שקמו מקרב העולים, ואשר חלקם רכשו בייסורים את היכולת לכתוב בשפה העברית, דחו את הביטוי של הרגשתם כעולים לימים שהכתיבה על נקודת-המבט שלהם כעולים בחברה הישראלית תזכה להקשבה.
על עולמם האילם של העולים כתבו סופרים מבני "דור בארץ", כגון : יהודית הנדל ברומאן "רחוב המדרגות" (1954) ואהרון מגד בקובץ הסיפורים "כל ישראל חברים" (1955). הסופר-העולה כתב אף הוא, אך לא על הדילמה שהציקה לו, על הסתירה התרבותית העמוקה בין שתי הזהויות, הזהות היהודית שספג בבית ההורים ובקהילה והזהות הישראלית שהקולטים לחצו עליו לאמץ בארץ במקומה. הוא כתב על החיים בשכונת המהגרים בשולי העיר הגדולה ("הערימה", 1962, לשלמה קאלו) או על החיים של העולים החדשים במעברה ("המעברה", 1964, לשמעון בלס), כי נושאים אלה השתייכו לכאן ולעכשיו ואליהם היתה האוזן כרויה. קריסת הנורמה הצברית אחרי מלחמת יום-כיפור איפשרה לסופר-המהגר לכתוב סוף-סוף על סירובו להפנות עורף לתרבות עדתו ולערכים שספג בבית-הוריו כתנאי להתקבלותו כחבר באצולה הצברית.
כיוצא דופן ייזכר הרומאן "מותו של אורי פלד" (1971) לשמאי גולן, שאיפשר פתחון-פה לעולה-המהגר בשאלת הזהות היהודית שלו כמחצית העשור לפני קריסת הנורמה הצברית. אבל רק אחרי יום-כיפור התקבל ההיתר הזה כלגיטימי והוא הניב את כרכי הפרוזה הראשונים שבהם סופרים שאינם ילידי הארץ באו חשבון עם הדורסנות הרוחנית שהופעלה עליהם על-ידי הנורמה הצברית של הקולטים: "מיכוות האור" (1980) לאהרון אפלפלד, "תרנגול כפרות" (1984) לאלי עמיר ו"שושן לבן, שושן אדום" (1988) לדוד שיץ.
הגיבור האתני הצהיר על נוכחותו - כל עוד שלטה הנורמה הצברית לא היה סיכוי לרומאן המספר על חייה של העדה היהודית באחת ממדינות-ערב. וודאי שהיו מתעלמים ממנו אילו העז הכותב גם לתבוע בו מעמד משפיע בתרבות הישראלית לתרבות העדה שהתחסלה עקב הקמתה של המדינה (ראה דיון על היצירה האתנית בספרי "מגמות בסיפורת הישראלית", 1995). אך אחרי הקריסה של הנורמה הצברית במלחמת יום-כיפור התבטל האיסור על יצירה מסוג זה, וסופרים יוצאי כל הקהילות היהודיות במדינות-ערב השונות החלו לתאר את הווי החיים של היהודים בארץ המוצא שלהם וגם העזו לדרוש מעמד משפיע לתרבות השבטית של קהילתם בתרבות הישראלית.
היצירות האתניות היותר ידועות הן: "מישל עזרא ספרא ובניו" (1978) לאמנון שמוש על יהדות סוריה, "מפריח היונים" (1992) לאלי עמיר ו"ויקטוריה" (1993) לסמי מיכאל על יהדות עירק, "קיץ אלכסנדרוני" (1978) ו"בלאנש" (1986) ליצחק גורמזאנו-גורן ו"זה עם הפנים אלינו" (1995) לרונית מטלון על יהדות מצרים ו"סמטת השקדיות בעומריג'אן" (1995) לדורית רביניאן על יהדות פרס.
השינויים התימאטיים
בנוסף לשינויים הסוציו-ספרותיים התחוללו גם שלושה שינויים תימאטיים בספרות הישראלית בהשפעת מלחמת יום-כיפור. תכנים ונושאים שנחשבו פחותים בספרות עד מלחמת יום-כיפור זכו להעדפה אחריה :
נטישה שיטתית של נושאי "המצב הישראלי" למען נושאי "המצב האנושי". נטישה זו הניבה ספרות שאופייה הבסיסי הוא אסקפיסטי. נושאי "המצב האנושי" עוסקים במצבים הקיומיים של הפרט (כגון : אהבות, בדידות, מחלות, יצרים, זיקנה והפחד מהמוות). נושאים אלה הם, כמובן, נושאי הנצח של הספרות ואין ספק בלגיטימיות שלהם, אך כאשר הספרות מסבה את עצמה בפתאומיות וכמעט בשלמותה מהשאלות הקיומיות של העם ושל המדינה ומפנה עורף לחזון הלאומי, אי-אפשר שלא לראות בכך העדפה של הנושאים המינוריים על הנושאים המאז'וריים, שבמצבה של מדינת-ישראל ניתן היה לצפות שהספרות תעסוק גם בהם. באמצעות ההעדפה של נושאי "המצב האנושי" על נושאי "המצב הישראלי" ביטאו הסופרים את תגובתם על מלחמת יום-כיפור, תגובה שביטאה הסתייגות מהמשך הנפת הדגלים החזוניים וגם לוותה בהצעה לקפלם.
השגשוג של הרומאן הטריוויאלי. זהו רומאן שעלילתו משתדלת לספק את ציפיותיו של הקורא על-ידי הנמכת התובענות ממנו בכל היבט של אמנות הספרות: תוכן, מחשבה, דרכי-כתיבה ורמת השפה (ראה הסבר לסוג הרומאן הזה בספרי "מגמות בסיפורת הישראלית", 1995). אחרי מלחמת יום-כיפור הודחה ממעמדה הסיפורת הרצינית והאליטיסטית, ששיקפה שאפתנות אמנותית ורעיונית, על-ידי היצירה הממוסחרת, שמתאמצת להתאים את עצמה לטעמם הממוצע של קוראים רבים. נטישת נושאי "המצב הישראלי" למען נושאי "המצב האנושי" איפשרה את פריחת הסוג הנחות הזה של הסיפורת, סוג המסמן פנייה עוד יותר קיצונית של הספרות אל האסקפיזם.
צר לומר זאת, אך רבות מהוצאות הספרים הגמישו את אמות-המידה שלהן וכללו גם רומאנים מסוג זה בסדרות הפרוזה שלהן. גם סופרים שהתאמצו בעבר לכתוב יצירות אליטיסטיות ובעלות ערך התפשרו מעט או הרבה עם סוג הכתיבה הירוד הזה. ועצוב מכל: שינוי לטובה שהיה אמור להיות ברכה לספרותנו, השתלבותן של הרבה נשים-כותבות בפרוזה הישראלית, הניב באושים אחרי שרבות מהן התמחו בפירסום של רומאנים טריוויאליים (ראה הדגמות בספרי "הקול הנשי בסיפורת הישראלית", 2001). לשורת שינויים לרעה זו ראוי לצרף גם את המהפך הז'ורנאליסטי שביצעו המוספים הספרותיים בעיתונות היומית וכתבי-העת הספרותיים.
רובם מאפשרים סקירות קצרות על ספרים ונרתעים מהדפסת ביקורת מקיפה העוסקת בספר כחלק מספרות, ביקורת המשלבת אינטרפרטציה ושיפוט עם בירור מוסמך על מקומו ביצירתו של הסופר ובספרות של התקופה.
השיגשוג של הרומאן הפוליטי. סוגה ספרותית זו נחשבה במשך שנים כפחותת-ערך, משום שהיא מצטמצמת באקטואליה החולפת (ראה הסבר לסוג הרומאן הזה בספרי "העט כשופר פוליטי", 1992). רק כאשר הסופרים פונים עורף בתקופה כלשהי לאידיאולוגיות ותובעים לקפל דגלים חזוניים, מצליחה הסוגה הזו לשגשג כפי ששיגשגה אחרי מלחמת יום-כיפור. הרומאן הפוליטי כופה על השיח הציבורי-ספרותי לזנוח את הנושאים האידיאולוגיים ולהתמקד במקומם בנושאים אקטואליים שקובעים את המתרחש בממשות בהווה. ואכן בלט בסיפורת שנכתבה כתגובה על מלחמת יום-כיפור העיסוק בנושאים המתבררים בפוליטיקה: בטיבם ובמניעיהם של המנהיגים, בעמדותיהם כלפי הסכסוך הערבי-ישראלי, בסיבות לאי-השגתו של השלום, בזיהוי האשמים בכך, בניבוי אסונות הצפויים למדינה ועוד.
על המיכשול המאיים על הז'אנר הפוליטי, סכנת ההידמות של הטקסט הספרותי לעמודו הראשון של העיתון היומי, התגברו רוב הכותבים על-ידי שימוש מאסיבי באלגוריה. סיפור-המעשה הפך ברומאנים אלה למשל, שהקורא יכול היה בקלות לפענח את הנמשל הפוליטי שלו. העלילה ייצגה את המחלוקות שבהן התמקד השיח הפוליטי בעת כתיבת היצירה באמצעות תאור המתחים שהתגלעו בחיי משפחות ואשר הפרידו בין אחים, אשה לבעלה, ובין אבות לבנים. הנודעות מבין היצירות הפוליטיות שהתפרסמו היו: חמשת הרומאנים שפירסם א.ב. יהושע בזה אחר זה מ"המאהב" (1977) ועד "מר מאני" (1990), שעליהם הוסיף כעבור עשור גם את הרומאן "הכלה המשחררת" (2001), ששת הרומאנים שפירסם עמוס עוז במקביל מ"מנוחה נכונה" (1982) ועד "פנתר במרתף" (1995), "תעתועון" (1989) ליצחק בן-נר, "ספר הדקדוק הפנימי" (1991) לדוד גרוסמן ו"עשו" (1991) למאיר שלו.
סיכום
הטלטלה שגרמה מלחמת יום-כיפור לספרות הישראלית היתה אמורה להוסיף לה נושאי כתיבה חדשים ולרענן בה עמדות רעיוניות שהתיישנו. אך לא כך אירע בפועל. הרבה לפני שהגענו לציין שלושים שנה שחלפו ממלחמת יום-כיפור כבר אפשר היה להיווכח ששלושת השינויים התימאטיים גברו על שלושת השינויים הסוציו-ספרותיים. מדאיג במיוחד שכיוונם של השינויים הוא פרטיקולרי-אסקפיסטי וברוח הסותרת למגמות הלאומיות-ממלכתיות והציוניות-פטריוטיות שאיפיינו את הספרות העברית בתקופות הקודמות (בתקופת התחייה, בתקופת העליות ובשנותיה של המדינה עד מלחמת יום-כיפור).
בעשור הראשון אחרי המלחמה אכן עסקו הסופרים שלנו במרץ בניקוי האורווה הציבורית ובקיפול הדגלים של אידיאולוגיות שהצטיירו סמוך אחרי המלחמה כמאכזבות, אך כעבור העשור התברר שבעשותם כך רק פינו את הדרך לתפוצתה של היצירה הטריוויאלית והיצירה הסקטוריאלית של העדות ושל שאר המיגדרים והקלה עליהן להשתלט על הספרות הישראלית.
ומאז משתמטת ספרותנו מההתמודדות הגדולה עם נושאי "המצב הישראלי" ומשלוש משימות שהיא חייבת בהן בתור אליטה מוליכה בתרבות: הראשונה - להניף מחדש וברמה את דגל החזון הציוני ולעדכנו לצרכיו של העם היהודי כיום. השנייה - לגלף דמות-מופת חדשה לחיקוי עבור הנוער היהודי בארץ ובפזורה, במקום דמות הצבר, שאיבדה את ההגמוניה שלה וגם את הכוח המשפיע שלה. והשלישית - ללבן את השאלה היותר דוחקת בתחום התרבות הלאומית - שאלת הזהות העצמית, הצריכה להיבחר מבין הזהויות המתחרות ביניהן על ההגמוניה בחברה הישראלית: היהודית, הציונית, הישראלית, הכנענית, והקוסמופוליטית. ועד שלא תחזור לעסוק בסוגיות אלה, לא תצליח הספרות הישראלית להחזיר לעצמה את המעמד המשפיע שהיה לה בעבר, שאותו איבדה בשלושים השנים שחלפו מאז מלחמת יום-כיפור. הטלטלה החוזרת היא לכן בפתח. היא מוכרחה לבוא לא רק בגלל המקום הנמוך שאליו הידרדרה הספרות הישראלית, אלא גם בגלל המאורעות המתרחשים בציון שיכפו עליה להגביה מחדש את ראשה.
טעימון מספר 3: המסה שחותמת את ספרו החדש של יוסף אורן "ספרות וריבונות"
התרבות - חזית שהופקרה
המאפיין היותר מובהק של תרבות לאומית הוא ההמשכיות. דור יורש מדור קודם ומוריש לדור שלאחריו. אין להבין מהגדרה זו שההורשה היא העברה רוטינית וטכנית של נכס רוחני וקאנוני בהיקף קבוע. בתרבות לאומית חיה וחיונית קיימת התפתחות והרחבה.
לכן, אין זהה הירושה שדור יורש לירושה שהוא מוריש. כמידת החיוניות הרוחנית של הדור כך יהיה גודל התוספת שלו לנכס שקיבל מקודמיו, בעת שיוריש אותו לבאים אחריו בשלשלת הדורות. הדאגה להרחבת הירושה ולתקינות ההורשה בכל תחומי החיים של אומה מוטלת על המנהיגות של הדור. וכפי שההנהגות השונות (הצבאית, המדינית, הכלכלית, הדתית, החינוכית, השיפוטית, האקדמית וכדומה) שוקדות על מילוי חובות אלה, כל אחת על התחום שהיא מופקדת עליו, כך מוטלת גם על המנהיגות הרוחנית הדאגה להרחבת הירושה ולתקינות ההורשה בתחום התרבות.
לדאבוננו, לא גילתה המנהיגות הרוחנית בעשורים הראשונים לקיום המדינה, אחריות כזו להרחבה ולהורשה של התרבות הלאומית. חידוש הריבונות אמנם איפשר תנאים מקלים למנהיגות הרוחנית בדורנו למלא בהצלחה את אחריותה זו, אך בשל סיבות שונות היא נטתה לזנוח את החזית שעליה הופקדה והפקירה אותה בצורה בלתי-נסלחת. מתנגדיה של קביעה קשה זו יציבו מולה את העשייה הרבה שנעשית בכל התחומים של התרבות (הספרות, המוזיקה, המחול, התיאטרון, הציור, הפיסול, הקולנוע, המחקר והמדע), עשייה שמציירת את המדינה כאחד המרכזים היותר תוססים כיום בתרבות העולמית.
היקף הפעילות התרבותית במדינת-ישראל אכן מאשר, שהתרבות במדינה היא ממש תעשייה גדולה, המעסיקה אלפי יוצרים, אלא שהתעשייה הזו תורמת יותר לתרבות העולמית ופחות לתרבות הלאומית. שכיחותם של ערכי לאום בתעשייה הגדולה הזו היא מוגבלת מדי וזניחה מאוד, והמעט שהוא מקורי ומגלה זיקה של המשכיות לתרבות הלאומית נידחה ואינו מוערך מספיק. יתר על כן: גם נכסי התרבות הלאומיים של הדורות הקודמים על הערכים היהודיים שגנוזים בהם מותקפים משלושה בעלי-עניין שהתאחדו למטרה משותפת: להשתלט על חיי התרבות בארץ ולהדיח מהתרבות הישראלית את שרידי הערכים הלאומיים שעוד נותרו בה, כדי שתצטייר כחברה שוות זכויות בתרבות הגלובאלית-אוניברסלית. שלושת בעלי העניין האלה הם: הסופרים הפוליטיים, ההיסטוריונים החדשים והשמאל הישראלי.
הסופרים הפוליטיים
הספרות הישראלית מונהגת מאז שנות השמונים של המאה העשרים על-ידי קבוצה של סופרים, המגלים אוניפורמיות ניכרת בנושאי הכתיבה (עלילות אלגוריות על רקע ישראלי עכשווי, המצפינות בקושי את הנמשל הפוליטי שלהן) בסוג הדמויות (ואריינטים שונים של אנטי-גיבורים)ובמסרים הרעיוניים (שהם פרובוקטיביים מנקודת הראות של התרבות הלאומית).
עם הקבוצה של הסופרים הפוליטיים נמנים אחדים מהטובים או המפורסמים בין הסופרים הפעילים כיום במדינת-ישראל : ס. יזהר, יורם קניוק, א. ב. יהושע, עמוס עוז, יצחק בן-נר, דוד גרוסמן ומאיר שלו. שליטתם כקבוצה בספרותנו היא כמעט מוחלטת, אף שהם מבטאים עמדות רוחניות מסוכנות והרסניות בנושאים היותר קובעים לעתידה של המדינה ולהמשך קיומו של העם היהודי.
כדי להסביר את הנזק שהסופרים הפוליטיים האלה גורמים להכרה הלאומית של הציבור היהודי במדינת-ישראל ובתפוצות, על-ידי הרעיונות שהם מטיפים להם בספריהם, נחוץ לסקור בקצרה כיצד פעל הסופר העברי בדורות הקודמים. בכל הדורות, הקדיש הסופר העברי תשומת-לב מיוחדת לגורל עמו ולפירוש חזונו כדי לחזק את רוח האמונה של דורו ביעודו הלאומי בנסיבות המשתנות של ההיסטוריה.
גם בעבר הקרוב, בעידן המכונה "הספרות העברית החדשה", פסע הסופר העברי בעקבות המורשת הזו של הספרות העברית לדורותיה, ליווה את קורותיו של העם היהודי וביטא את חוויותיו כעם, שהיעוד והגורל מייחדים אותו במשפחת העמים. וכאשר התחילה התחייה הלאומית, תרם הסופר העברי תרומה ניכרת לפירוש האקטואלי של החזון הקדום והמקורי של האומה וקידם את לידתה של הציונות. סופרי שתי התקופות של העידן הציוני, תקופת התחייה ותקופת העליות, שיקפו את שלבי ההגשמה של החזון וגילפו את דמות השלמות של הדור - החלוץ, שקשר את גורלו האישי בגורלו של החזון הישן-חדש, כמופת למהססים ולמשתהים להצטרף אל מגשימיו בארץ-ישראל.
הספרות שנכתבה בעידן הציוני עסקה בחולמים הראשונים, בחלוצי העליות השונות, בגיבורי המחתרות ובלוחמי מלחמת השיחרור, בעולים לארץ ובמניחי היסודות לכל מה שמפאר כיום את מדינת-ישראל במדע, בתעשייה, בחקלאות ובביטחון. אך בה-בעת חשפו סופרי התחייה וסופרי העליות גם את הלבטים ואת הקשיים, ובצד ההצלחות שיקפה יצירתם גם את הכישלונות ולא העלימה גם את הטרגדיות האישיות, שתנועתם הנמרצת של גלגלי ההיסטוריה גרמה ליחידים. לכן יהיה זה אווילי להציג את הסופרים הנפלאים הללו כסופרים תמימים או מגוייסים.
טרם קמו לנו מתחרים להם, המשתווים להם בשיעור קומתם הספרותי וביושרם הרוחני. השירה הישראלית לא העמידה בחמישים שנותיה הראשונות ענקי שירה כמו ביאליק, טשרניחובסקי, דוד שמעוני, א"צ גרינברג, אברהם שלונסקי, יצחק למדן ואלתרמן. וגם הסיפורת הישראלית, שהישגיה בשנות המדינה היו גדולים יותר מהישגיה של השירה, הצליחה אך בקושי להדביק את רמתם של ברנר, עגנון והזז. ויסולח לי על כל המשוררים, המספרים, המסאים והמחזאים הנלבבים האחרים מקרב סופרי התחייה והעליות, שעל שמותיהם פסחתי לשם הקיצור.
מהדברים האלה לא משתמעת ציפייה שכל הכותבים הפועלים כיום בספרות הישראלית יפנו את כתיבתם לעסוק במהפכה היהודית-ציונית, שטרם הושלמה, וגם לא תביעה להוקיע כותבים שאין להם דבר בעל חשיבות לומר על מצבו ועל עתידו של הקולקטיב הלאומי שלנו.
תמיד היו סופרים שהתרחקו מסיבובם של גלגלי ההיסטוריה, ואי-אפשר לבוא אל סופרים כאלה בתביעות לפעול בניגוד לנטיית-לבם האישית להתכנס בעולמם. הדברים מכוונים כלפי אלה שסיבוב הגלגלים של ההיסטוריה דווקא מעניין אותם, אלה שיצירתם מטפלת בתכיפות באקטואליה ואף נוקטת עמדה כלפי מצבו ועתידו של הקולקטיב הלאומי, אך בעיצומה של ההגשמה ושל המאמץ לבצר את הריבונות הם מרעילים ללא-הרף את נשמותינו בטענות, שהמהפכה היהודית-ציונית הזו, אשר מתאמצת לתקן את הגדולה והממושכת בעוולות שהיו בתולדות האנושות, היא בלתי-מוסרית מעיקרה, אלא אם כן היא תתגלגל דווקא בכיוון הפוך לתנועתה הנוכחית, בכיוון שיסייע דווקא למתנגדי המהפכה של עמם, לפלסטינים ולעולם המוסלמי הפאן-ערבי.
סופרים אלה לא רק תוקעים מקלות בתנועת הגלגלים, כדי לעצור את כיוון מהלכם הטבעי, הנכון והצודק, אלא גם מסלפים במזיד את האמיתות הקשורות במהפכה הציונית, האמיתות על מקורותיה, על הסיבות שהולידוה, על המניעים המוסריים של הוגיה ועל מידת הצלחתה בהשוואה למהפכות אחרות שפעלו במקביל לה. סילוף האמת - תהיה תכליתו אשר תהיה - הוא מעשה פסול בתחומי הרוח והתרבות, גם אם הוא נעשה על-ידי סופרים מוכשרים ומכובדים.
התפנית לרעה בספרות הישראלית החלה אחרי מלחמת ששת-הימים והואצה מאוד אחרי מלחמת יום-הכיפורים. הניצחון במלחמת ששת-הימים חידד את המחלוקת בנושא השטחים בין הימין הפרלמנטרי והחוץ-פרלמנטרי ("גוש אמונים") והשמאל הפרלמנטרי והחוץ-פרלמנטרי ("שלום עכשיו") בפוליטיקה ובחברה הישראלית, אך הדיו של הוויכוח באו לביטוי ביצירות הספרות רק בשנות השבעים, אחרי מלחמת יום-הכיפורים. אז גם התגבשה קבוצת הסופרים הפוליטיים כקבוצת לחץ לתמוך בעמדותיו של השמאל.
היא העניקה לשמאל הילה של נאורות ומוסריות. הצלחתם של הסופרים הפוליטיים - ניתן כעת כבר לסכם - היא בכך שעלה בידם להחדיר את המונח "שלום" לשיח הציבורי ולהמתיק בו את מרירותן של שתי הגלולות, שהשמאל התקשה לשכנע את הציבור היהודי במדינת-ישראל לבלוע : את הנסיגה מחלקי המולדת ששוחררו במלחמת ששת-הימים ("השטחים") ואת נטישת רוב חלקיו של החזון הציוני שטרם הוגשמו, ובראשם השאיפה לכנס מחדש בארץ-ישראל את העם היהודי בשלמותו (שאיפה שמוסיפה לנימוק הרגשי-אמוני את הנימוק הפרגמטי, להמשיך ולדבוק בשטחי המולדת ששוחררו במלחמת ששת-הימים(.
ואכן, מאז מלחמת ששת-הימים סטתה הספרות העברית ממסלולה המסורתי כספרות המעניקה השראה לקוראים להתמיד במהפכה היהודית ובהישגיה: חידוש ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל, כינון הריבונות היהודית בה וביסוס המדינה כמרכז לעם היהודי ולתרבותו.
קשה לשבח ספרות כאשר היא משתמטת בשעות הגדולות ביותר בהיסטוריה של העם ממילוי שליחותה למהפכה שהוא, העם, מחולל, ובוודאי שקשה לעשות זאת, אם במקום לחזק בעת כזאת את האמונה באפשרות להשלים את המהפכה בהצלחה, מתגייסים רוב סופריה היותר מפורסמים להשרות אווירה של נכאים וחולשה ולהפיץ הססנות-ספקנות במהפכה הציונית ועויינות-התנגדות כלפי פעולותיה. מסיבה זו ראוי להגדיר את הספרות שכתבו הסופרים הפוליטיים והאפיגונים שלהם כספרות דקדנטית. זו ספרות שהסתלקו ממנה הנשמה, החזון הציוני, והיא מציעה כתחליף לחזון השקפה פוליטית פוסט-ציונית ואנטי-ציונית בעליל.
ההיסטוריונים החדשים
לסיועם של הסופרים הפוליטיים פתחה גם קבוצה קטנה של היסטוריונים ועיתונאים מיתקפה מכיוון נוסף נגד המשך צביונה של מדינת-ישראל כמדינה יהודית-ציונית, תוך ניסיון לשלול את הציונות הן כאידיאולוגיה והן כתנועה מגשימה. חברי הקבוצה טוענים שהנאראטיב הציוני הוא כוזב ולא- אובייקטיבי, וכדי להגיע לאמת ההיסטורית חובה לקעקע את המיתוסים של נאראטיב זה, לא רק מיתוסים של גבורה (המיתוס על טרומפלדור, למשל), אלא גם מיתוסים של חלוציות ציונית (המיתוס על ייבוש הביצות, למשל) וגם מיתוסים שעליהם נשען הנאראטיב הציוני (כגון: הסיפור המקראי על כיבוש הארץ וסיפור הגבורה של לוחמי מצדה שלחמו ברומאים בתקופת בית שני). אם לא די בשלילת הנאראטיב הציוני, מעדיפה על פניו קבוצה זו את הנאראטיב הפלסטיני, וטוענת, משום-מה, שהוא מהימן יותר מבחינת העובדות וראוי יותר מבחינה מוסרית.
כל זה מכוון למטרה אחת: לטעון, שעל-ידי הנאראטיב הכוזב, המייחס לה הצלחות וחיוניות, מונשמת הציונות ומוחזקת באמצעים מלאכותיים כחזון חיובי וחי, בעוד שלמעשה היא מיצתה את עצמה זה מכבר (וליתר דיוק: אחרי הקמת המדינה בתש"ח) ובכל שנות קיומה של המדינה היא הכבידה עליה להתנהל כפי שמדינה ריבונית אמורה להתנהל: על-פי האפשרויות המציאותיות שהיו פתוחות בפניה (המדיניות, הכלכליות והצבאיות).
מבין קפלי הגלימה האינטלקטואלית-אקדמית של קבוצה זו נשלף פגיון המאיים לא רק על הציונות כפרוגרמה לאומית, שעל ביצועה צריכים להוסיף ולשקוד עוד דורות רבים (כינוסו של העם היהודי כולו למדינה היהודית, מהמרכזיים בצווי הביצוע של פרוגרמה זו, הוא בלבד כבר מתמשך כמאה ועשרים שנה ויימשך עוד דורות אחדים), אלא גם על הציונות כמיכלול הגותי-לאומי הקובע עקרונות ציוניים לניהול המדינה כמדינתו של העם היהודי.
הקבוצה מאמינה שעל-ידי הפרכת הנאראטיב הציוני או על-ידי החלשתו היא תשיג את מטרתה: הפיכת מדינת-ישראל למסגרת מדינית-אזרחית בעלת צביון חילוני-דמוקרטי, שאופייה יוכרע בעתיד בשיטות מיעוט ורוב, ובהווה - בצירופים קואליציוניים מקריים וזמניים. כל בר-דעת מבין את המטרה המוסווית כאן: לנתק את המדינה מהשראתה וממטרותיה של הציונות ולהפוך אותה למדינת-כל-אזרחיה. חוסר היושר האינטלקטואלי של חברי הקבוצה מתבטא בכך שאין הם חושפים את הכוונה שמסתתרת מאחורי ההכרזה על סיום תפקידה של הציונות: להפוך את המדינה למסגרת אזרחית של תושביה בלבד (ביטול חוק השבות הציוני) ולהעניק לה צביון חילוני-דמוקרטי מוחלט (ביטול הקביעה במגילת העצמאות שמדינת-ישראל היא מדינתו של העם היהודי).
סכנתה של הגישה הפוסט-ציונית, של ההכרזה על הציונות כעל חזון שצריך לגנוז על מדף האידיאולוגיות שסיימו את תפקידן בהיסטוריה, היא מוחשית ביותר. בלי המשך העלייה ובלי שמירת זהותה היהודית-ציונית של מדינת ישראל, לא ירחק היום ובמערכת בחירות דמוקרטית אכן תאבד לעם היהודי מדינתו, המדינה היחידה שבה הוא נהנה מחיי ריבונות מדינית ומתנאים הכרחיים להמשך פיתוחה של תרבותו המיוחדת והמקורית, וזו תיהפך לעוד מדינה במזרח-התיכון. וגם אם הקבוצה מעלימה את תוצאות הגחמה האינטלקטואלית שלה, ברור מה יהיה סופו של התסריט ההיסטורי שלה: בהיעדר ייחוד תרבותי-יהודי למדינה, יבלע אותה הרצף הערבי, שאורב לגילויי ויתור ביזנטיים-צלבניים כאלה בקרב היהודים שהיגרו לכאן בהשראתה של הציונות במהלך המאה העשרים.
במגמות פוסט-ציוניות מסוכנות כאלה צריך ללחום על-ידי חיזוק החינוך הציוני במערכת החינוך הממלכתית, על-ידי תיגבור הפעולות היזומות למימוש חלקים של הפרוגרמה הציונית שעד כה לא הושקע די במימושם, ועל-ידי המשך טיפוח ההגות הלאומית המודרנית (שאותה בעצם התרגלנו לכנות במונח "ציונות").
הסכנה העיקרית האורבת לאידיאולוגיה ברמתה של הציונות היא היעצרות וקיפאון החשיבה היוצרת, כדי לעדכן אותה על-פי הנסיבות ההיסטוריות החדשות וכדי להתאים אותה לצרכים הנוכחיים של העם היהודי.
אם המדינה מתקשה להגשים את הציונות ולפעול על-פי הנחיותיה, צריכים לרכז פעם נוספת את אצולת הרוח של העם היהודי, כדי שתתווה את המשך הדרך להגשמה המלאה של יעדיה. התרגלנו לצפות שאת המלאכה הזו תבצע המנהיגות הפוליטית בעזרת הכלים הממלכתיים שבידיה, אך אחרי שהמנהיגות האידיאולוגית פינתה את מקומה לסוג המנהיגים הקיים כעת בארץ וגם בעולם, אנו חייבים להפקיד על המשך ההגשמה של הציונות מנהיגות מקרב הוגי דעות ואנשי רוח, כפי שהיה בעבר, מנהיגות שמוכנה ומסוגלת לעסוק ביצירה אידיאולוגית.
השמאל הישראלי
ההתקפה המסוכנת ביותר על התרבות הלאומית מתנהלת מכיוון שלישי והיא מונהגת על-ידי השמאל הישראלי. מתקפת השמאל על התרבות הלאומית היא המסוכנת ביותר, משום שהשמאל חותר לשעבד את המדינה לערכים קוסמופוליטיים ולהדיח את הזהות היהודית ממעמדה המסורתי כמכנה לאומי משותף ומלכד לכל יהודי העולם, תהיה זיקתם לדת אשר תהיה ותהיה קהילתם באשר תהיה.
זהו ניסיון להדיח את הגדרת הזהות היהודית, הגדרה שעמדה במבחן במשך דורות, ולקבוע במקומה הגדרה שתנתק חלקים מהעם מזיקת רציפות להיסטוריה של העם היהודי, לתרבותו, לערכיו ולחזונו.
שלוש זהויות צעירות ניסו בזו אחר זו בשנות קיומה של המדינה לרשת את הזהות היהודית ולהשלים את מגמת הניתוק הזו. שתי הראשונות כשלו, כי לא הצליחו להתחרות בעושר התרבותי שמציעה הזהות היהודית, והן: הזהות הכנענית (שהטיפה להקמת ישות לאומית חדשה, הישות העברית, במרחב השמי) והזהות הצברית (שהטיפה להתבדלות הילידית של בני הארץ מהיהודים הגלותיים בתפוצות). אך מגמותיהן של שתי הזהויות הכושלות נספגו בזהות צעירה השלישית - הזהות הישראלית, שאותה מציע כיום השמאל הישראלי.
הצעת הזהות של השמאל מצליחה, לפי שעה, יותר מקודמותיה, משום שבניגוד לשתי ההצעות הקודמות שהיו רק מופשטות, מצטיירת הזהות הישראלית של השמאל כמעשית יותר, עקב קישורה למדינה כמסגרת השתייכות אזרחית.
הצעת הזהות של השמאל מבטאת את התקווה להתגבשותה במהלך השנים של יישות לאומית חדשה, של עם ישראלי, בעזרת הזהות הישראלית המשותפת לכל אזרחיה של המדינה, יהיה מוצאם הלאומי-אתני אשר יהיה. הניסיון לקבוע זהות על יסוד הגדרה אזרחית, ההשתייכות למדינת ישראל, הוא מעשה ערמומי ביותר. כלפי חוץ הוא מבליט את המרכיבים החיוביים של הזהות הישראלית המוצעת : החיים במדינת ישראל, השפה העברית, החוויה הישראלית, אורח החיים הדמוקרטי והתרבות החילונית שנוצרה בשנותיה של המדינה.
